2019-05-052019-05-12 moty

שפיכות דמים – מחריבה את הבריאה

איסור שפיכות דמים

שפיכות דמים, מחריבה את הבריאה ומנוגדת לתכלית הקיום של בני נח

שפיכות דמים, שעניינה נטילת חיים מאדם אחר נחשב לאחד מ- 3 האיסורים החמורים ביותר אצל "בני נח" מכיוון שעיקר תפקידם הוא "יישוב העולם", כלומר לשמור על העולם שה' ברא ולאפשר קיום חיים לכל הבריאה, לכן 'שפיכות דמים' שנוטלת חיים ומחריבה את הבריאה, היא מנוגדת באופן ישיר לתכלית קיומם של בני נח בעולם (למעט מקרים יוצאי דופן שבהם נטילת החיים נעשית בהוראת "בית דין" ולאחר משפט צדק, בפעולה מלחמתית שקיבלה אישור של בית דין, או במסגרת ניסיון להציל חיים על ידי רופא או איש צוות רפואי אחר, וכדומה).

מהצד השני, 'מכלל לאו אתה שומע הן', כלומר האיסור על 'שפיכות דמים' בא ללמד גם על ההיפך , על הצד החיובי איך אדם כן צריך להתנהג, להציל חיים של אלו הנמצאים בסכנה, וגם לתת צדקה¹(ר' לקו"ת מטות, דף פ"ו,ד עמוד 172, שצדקה "עניינה להחיות את העני, ולהסיר קנאה…") לאנשים עניים  ו'להחיות' את נפשם.

התיקון ל'שפיכות דמים'  – באמצעות "גלות"  הרוצח ממקומו, ועשיית פעולה חיובית לבניין העולם

בהתאם לכך, אם חס וחלילה אדם גרם לשפיכות דמים, בשוגג או במזיד, הוא מתחרט על כך באמת, ויש לו רצון לשוב בתשובה אמיתית על מעשה רע ונתעב שכזה, הרי שעליו לתקן את הרס וחורבן העולם שנגרם על ידו במעשה הרצח.

חלק מהתיקון נעשה באמצעות "גלות" שהאדם משפיל את עצמו מקבל על עצמו לעזוב את מקומו ולנדוד למקום אחר  וכפי שכותב הרמב"ם "שגלות מכפרת עון מפני שגורמת לו להכנע ולהיות עניו ושפל רוח" ²( ל' הרמב"ם הל' תשובה פ"ב ה"ד. וראה סנהדרין לז, ב ובחדא"ג מהרש"א שם.). וחלק מהתיקון נעשה באמצעות פעולות שתוכנם "בניין העולם". גם על ידי בנייה פיזית של מבנה שיש בו תועלת לעולם, וגם על ידי יצירת "חיים חדשים" בעולם, למשל, הולדת ילדים וחינוכם בדרך ראויה, או על ידי נתינת "צדקה", שיכולה להתבטא בעזרה כספית לעניים כדי שייקנו אוכל ובגדים ויוכלו לחיות באופן ראוי, או בעזרה פיזית לחולים.

תהליך ה"תשובה" על מעשה רצח, נלמד מסיפור התורה על קין שרצח את אחיו הבל

את תהליך וסדר ה"תשובה" ממעשה רצח ושפיכות דמים, אנו למדים  ³ (ראה לקוטי שיחות כרך לה בראשית, שיחה ב) מסיפור התורה בפרשת בראשית.

לאחר סיפור בריאת העולם ואדם וכו',  מסופר ⁴(בראשית פרק ד') על מעשה קין והבל, כיצד קין רצח את אחיו, אך לאחר שה' הוכיח את קין, ואמר לו: "קול דמי אחיך זועקים אלי מן האדמה…", מסופר כיצד קין התחרט וביקש סליחה מה', ואכן סליחתו נתקבלה וה' נתן לו עונש לגלות ממקומו, ולהיות נודד בעולם, כדי שיתכפר לו מעשה הרצח שביצע. 

בהמשך לכך ממשיכה התורה לתאר אודות צאצאיו ותולדותיו של קין, ומצינו בזה דבר פלא, שנאמר על קין ⁵(בראשית ד', י"ז)  "ויהי בונה עיר ויקרא שם העיר כשם בנו חנוך", כלומר שבהקשר למסופר על 'חנוך', בנו של קין, מודגש בתורה ענין של "בנין" וקיום (היפך ענינו של קין שרצח את אחיו וגרם לחורבן העולם). וצריך ביאור מה זה נוגע להמשך תולדות אדם?

את סיפור בריאת העולם בספר בראשית, התורה מתארת כ" סיפור תול­דות האדם" ⁶(בראשית ה', א: "זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם…"), ניתן להבין בפשטות,  שמכיוון ששהתורה מספרת רק סיפורים מעטים  ופרטים בודדים, מכל המאורעות שהבוודאי התרחשו במשך הזמן ההוא, של יותר מאלף שנה, הרי שכל הפרטים שנאמרו ונתפרשו בתורה, נוגעים להמשך תולדות האדם במשך כל הדורות שלאחריו, עד לימינו אלה ⁷(ע"פ דברי הזהר דתורה הוא מלשון הוראה (זח"ג נג, ב. רד"ק הובא בגו"א ריש פרשת בראשית). וכן על פי מה שכתב  הגאון הרוגוטשובי, בספרו על התורה 'צפנת פענח' על הפסוק "זה ספר תולדות אדם", ד"כל המצי­אות שאירע אז הוא לעולם, כך באדם הפרטי וכמו באדם הכללי. . דכל דבר הנכתב הוא לא לשעה רק כל רגע ורגע הוא מציאות חדש".) בהתאם לכך מובן, גם בענייננו, שבפרטים שהתורה מספרת על דין ובנו חנוך, יש ענין מסויים שהתורה רוצה ללמד אותנו להמשך הדורות.

בפשטות יש לומר, שהפסוק (בראשית ד' י"ז) "ווַיֵּדַע קַיִן אֶת אִשְׁתּוֹ, וַתַּהַר, וַתֵּלֶד אֶת חֲנוֹךְ. וַיְהִי  (קין) בֹּנֶה עִיר, וַיִּקְרָא שֵׁם הָעִיר כְּשֵׁם בְּנוֹ חֲנוֹךְ", בא בהמשך לסיפור  הקודם, שקין אמר לבורא ⁸ (בראשית ד' י"ג) "וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל ה' גָּדוֹל עֲו‍ֹנִי מִנְּשׂוֹא", ומכאן למדים שקין התחרט על מעשה הרצח ביצע, ועשה תשובה ⁹( ראה ויק"ר פ"י, ה; פסיקתא דר"כ פכ"ה; ועוד, שמפסוק זה למדין "שעשה תשובה".) וומתיאור הפסוקים שלאחריו, אנו למדים שנתקבלה תשובתו ¹⁰"ויצא קין מלפני ה' גו'"(בראשית ד, טז) שיצא שמח (ב"ר פכ"ב, יג. ויק"ר ופסיקתא שם.) .

וזהו שמלמדנו הכתוב, בסיפור הולדת קין את בנו חנוך, ובנין העיר, שבעבודת התשובה לא מספיק וידוי והכרת החטא כמו שאמר קין "גדול עוני מנשוא" ¹¹(ראה ראב"ע ורמב"ן כאן. אברבנאל כאן. ועוד (והוא לא כפרש"י — ראה בארוכה מפרשי רש"י).) ; וגם לא מספיק העונש שנגזר עליו מאת ה', כולל גזירת ה'גלות', כפי שמפרש רש"י את הפסוק ¹²(בראשית ד' ט"ז) "וַיֵּצֵא קַיִן מִלִּפְנֵי ה' וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ נוֹד קִדְמַת עֵדֶן" — בארץ שכל הגולים נדים שם" , וכפי שמתאר הרמב"ם "שגלות מכפרת עון מפני שגורמת לו להכנע ולהיות עניו ושפל רוח" ¹³( ל' הרמב"ם הל' תשובה פ"ב ה"ד. וראה סנהדרין לז, ב ובחדא"ג מהרש"א שם.) . כל זה עדיין לא מספיק. אלא, החוטא צריך לעשות איזו פעולה  חיובית, ומצוה הפ­כית לעבירה שעשה,  כי רק בזה יוכל לתקן את ה'עיוות' וה'חורבן' שנגרם לעולם במעשיו ¹⁴( ראה כלי יקר כאן ד, יז.), ובענייננו, שלאחרי שקין איבד נפש אחת (את אחיו הבל), כדי לתקן זאת הוליד נפש אחרת. כפי שאומר הפסוק: "וידע קין את אשתו ותהר ותלד את חנוך".

ויתירה מזו, שמכיוון שמעשה הרצח גרם 'חורבן' בעולם, אז כדי לתקן את החורבן שעשה, קין היה הולך ובונה את העולם, כמו שממשיכה התורה לתאר בפסוק "ויהי בונה עיר ויקרא שם העיר כשם בנו חנוך", שבכך פרסם קין את סדר התשו­בה, והדגיש שלא מספיק שהרוצח מתחרט על מעשיו, חוזר  בתשובה, ומכניע ומשפיל את עצמו ביציאה לגלות ¹⁵( כפי שמתאר הרמב"ם (בהל' תשובה) ש"צועק תמיד לפני השם בבכי ובתחנונים כו'"), אלא צריך לפעול "בנין" בעולם שמסביבו.

וכשם שלמדים מקין את עצם ענין התשו­בה, שאכן ניתן לעשות תשובה גם על חטא כזה חמור ¹⁶(כדאי' במדרש ( ב"ר פכ"ב, יג. ויק"ר ופסיקתא שם) שאדה"ר למד מקין "כחה של תשובה"), על דרך זה לומדים, מהתוכן של המשך הפסוקים בתורה, גם את דרך התשובה והתיקון לחטא זה.

שפיכות דמים, פגיעה גם בבורא שיצר את האדם

כאשר התורה מתארת את בריאת האדם, היא מתארת כביכול את השיח שה' עשה עם המלאכים ואמר "נעשה אדם בצלמנו כדמותינו". כלומר התכנון של האדם נעשה "בצלמו" של ה'. בהמשך הכתובים אומרת התורה "ויפח באפיו נשמת חיים", והכוונה היא שהבורא לקח חלק מה"חיות אלוקית" של הבורא עצמו, ושם אותה בגופו של האדם ¹⁷(תורת מנחם יחידות לסטונדטים, ח' אדר ה'תש"כ: "כל דבר נברא – ובמילא גם אינו-יהודי – יש בו ניצוץ, שהוא החיות שהקב"ה נותן בו ומחי' אותו. אמנם, כיון שכל נברא יש לו תפקיד משלו, הרי הניצוץ המחי' אותו הוא בהתאם לתפקיד המוטל עליו. תפקידו של יהודי הוא להפוך את גשמיות וחומריות העולם – לרוחניות ולאלקות, ואילו תפקידו של אינו-יהודי הוא תפקיד אחר, ולכן מובן שהניצוץ שבאדם מישראל אינו שוה לניצוץ שבאינו-יהודי, להבדיל"). חשוב להבין, שהנפש הזו שיש בכל אחד אינה קניינו ורכושו הפרטי, אלא היא שייכת לבורא, וכמו שאומר הפסוק ¹⁸(יחזקאל יח, ד) "והנפשות לי הנה", והנפש נמצאת בגופו של אדם רק כ"פקדון" על מנת שהוא ישמור עליה, באמצעותה הוא יבצע את שליחותו בעולם, ובבוא העת יחזיר אותה לבורא לאחר סיום שליחותו בעולם.
עובדה זו, שאדם נברא "בצלם אלוקים" וכל אדם מכיל בתוכו נשמה שיש בה חלק אלוקי, מעידה על "חביבות" מיוחדת שיש לאדם אצל הבורא אצל הבורא ¹⁹(פרקי אבות, פרק ג' משנה יז: "חביב אדם שנברא בצלם". ראה תוספות יו"ט שהולך גם על אוה"ע. וראה לקוטי שיחות חלק ט"ו, בראשית, ע' 58), מעבר לשאר היצורים בבריאה.
לפי זה גם מובן, מדוע לאחר הציווי על איסור הרציחה שמופיע בתורה בפסוק "שופך דם האדם, באדם דמו יישפך ²⁰(בראשית פרק ט' פסוק ו') התורה מוסיפה נימוק "כי בצלם אלוקים עשה את האדם". מכיוון שהתורה רוצה לציין, שפעולת הרציחה ונטילת "נשמת החיים" מהאדם פוגעת גם בבורא, שנשמה זו היא חלק מהא-ל עצמו.

מסיבה זו, שנפשו של האדם היא חלק מהבורא עצמו ואינה קניינו של האדם, גם נאסר על האדם לפגוע או להרוג את עצמו, מכיוון שהוא לא פוגע "רק" בעצמו, אלא כביכול הוא פוגע בה' שברא אותו' ובצאצאים שיכולים לבוא ממנו. ²¹(ראה רמב"ם הל' רוצח פ"א ה"ד. רדב"ז לרמב"ם הל' סנהדרין פי"ח ה"ו. שו"ע אדה"ז חלק חו"מ הלכות נזקי גוף ונפש ס"ד)

הרוצח, פוגע בתפקיד המיוחד שנתן הבורא לנרצח לבצע בעולם

בנוסף, לכל אחד יש תפקיד ומטרה מיוחדת בעולם שעליו למלא במשך כל ימי שנותיו ²²(אגרות קודש, כרך א', אגרת לב: כשיביא בחשבון המבואר בדא"ח אשר ימים יוצרו ולא אחד בהם, שבכמה ימים, שזמן הוא אבידה שאינה חוזרת, לא המשיך בחי' אחד (עי' לקו"ת ס"פ שלח). בה בשעה אשר הימים נוצרו וניתנו לאדם, כדי שבכל יום ימלא שליחותו למטה, שיהי' ולו – בוא"ו – אחד בהם כמ"ש בכ"מ ומהם בד"ה טוב לי תורת פיך תשג"ה (וכאן מפרש עפ"י הקרי ובלקו"ת הנ"ל ע"פ הכתיב. ועי' גם בפירש"י שמביא ב' פי'. ועייג"כ סוטה לא, א)), והיא לא יכולה להיעשות על ידי מישהו אחר. וכאשר אדם הורג מישהו אחר הרי הוא גורם ל"חיסרון" בעולם, בכך שאותו אדם לא יכול להשלים את תפקידו בעולם. זו גם הסיבה שנברא אדם הראשון יחידי בעולם, ולא רק הוא אלא כל אחד ואחת מבאי עולם נבראו בצורה ייחודית, בדוגמת "אדם הראשון", שלכן אין פני כל אחד דומים לפני חבירו, כדי ללמד שכל אדם יש לו ייחודיות בפני עצמו. וזהו שאמרו חכמים ²³(רמב"ם הל' סנהדרין, פרק י"ב, הלכה ז'): "כל המאבד נפש אחת מן העולם מעלין עליו כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת בעולם מעלין עליו כאילו קיים עולם מלא".

שפיכות דמים, פוגעת בצאצאי הנרצח שהיו יכולים לצאת ממנו בעתיד, עד סוף העולם

הדברים אמורים גם ביחס לצאצאים שצריכים להיוולד מהאדם הנרצח. וכפי שה' הוכיח את קין "… קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה…",  הכוונה בביטוי "דמי אחיך" בלשון רבים כי במעשה שפיכות הדמים, הרוצח שופך לא רק את דמו של הנרצח עצמו, אלא הוא שופך גם את דם זרעו של הנרצח, כלומר הצאצאים שהיו יכולים להיוולד ממנו עד סוף כל העולם  ²⁴(ראה משנה סנהדרין פ"ה מ"ג, ורמב"ם הל' סנהדרין, פרק י"ב, הלכה ג).

חשוב לציין, שהצאצאים אינם רק תולדות ביולוגיות, אלא גם  "תולדות רוחניות", כלומר: מצוות, מעשים טובים ופעולות חיוביות שהנרצח היה יכול לבצע אילו היה נשאר בחיים. 

גם עובר במעי אימו נחשב לאדם חי – ואסור להורגו (אם לא מסכן את אימו)

גם  "עובר" במעי אימו, נחשב כאדם חי, ואסור להרוג אותו. ההתייחסות של התורה לעובר היא ממש כמו לאדם חי, שיש לו רצונות ודחפים, והוא שומע ומגיב לסביבתו, ואף לומד דברים חדשים.

למשל, מופיע בגמרא ²⁵(יומא פ"ב, ב) הסיפור (תרגום מארמית):

"מעוברת אחת שבצום יום הכיפורים הריחה דבר מאכל ונתאוותה לאוכלו, באו לפני רבי יהודה הנשיא לשאול מה לעשות?, אמר רבי יהודה לשואלים: לכו ולחשו באזנה שיום הכיפורים הוא. לחשו באזנה, והועילה לה הלחישה ופסקה מלהתאוות. אמר רבי שכנראה העובר ייצא צדיק, אם כבר בבטן אימו הוא מתאפק מלאכול ביום כיפור. קרא רבי על העובר את הפסוק: "בטרם אצרך בבטן ידעתיך ובטרם תצא מרחם הקדשתיך" ²⁶(ירמיה א, ה), ואכן אותו תינוק שיצא מאותה אשה, היה ר' יוחנן.

וסיפור אחר: מעוברת אחת שבצום יום הכיפורים הריחה דבר מאכל ונתאוותה לאוכלו, באו לפני רבי חנינא לשאול מה לעשות?, אמר רבי חנינא לשואלים: לכו ולחשו באזנה שצום יום הכיפורים הוא. לחשו באזנה, שצום יום הכיפורים היום, ואף שאכן לחשו לה כדבריו בכל זאת הלחישה לא הועילה, והמעוברת המשיכה להתאוות לאכילה (וההלכה שאכן במקרה שכזה נותנים לה לאכול למרות הצום).  אמר רבי חנינא שכנראה העובר ייצא רשע, אם כבר בבטן אימו הוא לא מתאפק ורוצה לאכול בצום יום כיפור. קרי ר' חנינא על תינוק זה את הפסוק: "זרו רשעים מרחם" ²⁷(תהלים נח, ד), כלומר: מבטן אמם התברר שהם זרים. ואכן יצא ממנה אדם בשם "שבתאי" שהיו מכנים אותו "אוצר הפירות", שבשנות רעבון, היה אוסף פירות למחסנים שלו כדי להפקיע את מחירם ולהרוויח כסף מן העניים.

מסיפור זה ניתן ללמוד ²⁸(ראה תורת מנחם חלק ס' (שלח ה'תש"ל) ע' 283) שממש כמו אדם חי, העובר שומע מבין ומגיב למעשה סביבו, ומהחלטותיו ניתן להסיק מסקנות לגבי האופי של העובר.

מאחר והעובר בבטן אימו נחשב כאדם חי, לכן התורה אוסרת בפירוש את הריגתו בבטן אימו, גם לפני שנולד, כפי שנאמר בפסוק: "שופך דם האדם, באדם דמו יישפך…" ²⁹(בראשית פרק ט', פסוק ו'). ועל פי דברי חכמים ³⁰(גמרא סנהדרין דף נ"ז עמוד ב'), הפסוק נלמד ב-2 צורות שונות.

1. "שופך דם האדם…" – מי שרוצח את חבירו, "…באדם דמו יישפך" – בית הדין (לאחר משפט צדק) ממנה אדם שיהרוג אותו ויישפוך את דמו.
2. שופך דם האדם באדם, דמו יישפך – מי שרוצח "אדם בתוך אדם", כלומר עובר במעי אימו, "… דמו יישפך" – הוא ייהרג (כמובן שרק באמצעות בית הדין ולאחר משפט צדק)  .

המקרה החריג היחיד, בו מותר להרוג עובר, הוא כאשר העובר "מסכן" את אימו והיא עלולה למות מכך. או אז, התינוק עצמו נחשב כמו "רוצח" שמנסה להרוג את אימו, ולכן מותר להורגו כדי "להציל" את האימא.

ה"חלק האלוקי" שהבורא שם בתוך האדם, נמצא ב'חמימות' של הדם

במקטע למעלה, הוסבר שאיסור הא-ל לנח על שפיכות דמים, התורה נותנת נימוק והסבר ³¹(בראשית ט', ו') "כי בצלם אלוקים עשה את האדם…". כאמור לעיל, משמעות הפסוק היא, שחלק רוחני מהבורא עצמו  מלובש בתוך גופו הגשמי של כל אדם, והחלק הזה נקרא ה"נפש" וה"רוח החיים" שמחייה את האדם.

ובכן, היכן ה"חלק האלוקי" הזה נמצא בגופו של האדם?

כדי להבין את ההסבר, יש צורך בהקדמה קצרה על המבנה הפיסיקלי של העולם, כפי שמתאר זאת הרמב"ם בתחילת ספרו "היד החזקה" ³²(הלכות יסודי התורה פרקים ג', ד'), שכל דבר בעולם, מורכב מכל 4 היסודות "אש, מים, רוח ועפר". בין ה-4 יסודות האלו, ה"עפר" הוא היסוד הכי מגושם, ולכן התכונה של העפר לרדת למטה. וה"אש" הוא היסוד הכי "זך" ורוחני, ולכן התכונה שלו לעלות למעלה.
ממשיך הרמב"ם ומתאר³³ (פרק ד' הלכה ו') ש"בעלי נפש חיה" יש בהם חוזקה מיסוד האש, ולכן יש בהם חמימות, ודברים דוממים שאין בהם נפש חיה יש בהם חוזקה מיסוד העפר, והם יבשים וקרירים.

בהתאם לכך, מובן שגם הגוף הגשמי של האדם מורכב מ-4 היסודות הפיזיים של מים, אש, רוח עפר. אבל, כאמור לעיל, יש בו גם נשמה שהיא "חלק רוחני" מהבורא, ולא חלק פיזי. כעת יובן, שנקודת החיבור – בין החלק הרוחני שבאדם (נשמת החיים) ובין החלק הגשמי שבו (הגוף הפיזי) – הוא ה"חמימות" של דם האדם.

כלומר, מכיוון שהחלק הכי רוחני, מה-4 יסודות הפיזיים (אש, מים, רוח ועפר), הוא "יסוד האש"; ומכיוון ש"יסוד האש" שבאדם, בא לביטוי ב"הבל וחום" שיש בדם; הרי, שהחיים ה"רוחניים" ששוכנים באדם, נמצאים בחמימות שבדם.

במילים אחרות, ה"ממוצע" המחבר את הרוחני והגשמי הוא ה"דם", שמצד אחד הוא גשמי, ומצד שני יש בו חום שבו מתלבשת "רוח החיים הרוחנית" שמחייה אותו.

איסור שפיכות דמים, כולל גם איסור עשיית כל חבלה שגורמת לדימום, לא לעצמו ולא למישהו אחר

בהתאם להסבר הנ"ל, שבדם האדם שוכן החלק האלוקי שהבורא שם באדם, והוא הנקרא "נפש האדם" או "רוח החיים" שבאדם, ניתן לקבל עומק ומשמעות נוספת  למושג "שפיכות דמים", שמהותו היא הוצאת החיות הרוחנית שבאדם.

העיקרון של איסור שפיכות דמים, הוא לא רק איסור "רציחה" והריגה, שעניינה נטילה מוחלטת של חיי-האדם, אלא בשפיכות דמים נכללת גם כל עשיית חבלה או חבורה שמוציאה דם ³⁴(על הפסוק: "אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש", מפרש רש"י 'דמכם' – השופך דם עצמו. וראה לקוטי שיחות חלק ה', שיחה ב', הערה 28) שהרי בכל הקזת דם יוצאת חלק מרוח החיים שנמצאת באותו דם (אלא שבית הדין לא הורג אדם על חבלה שאינה ממיתה). הדברים אמורים בין אם  – חלילה – הוצאת הדם נעשתה תוך  כדי הכאה וחבלה של אדם אחר, ובין אם אדם עושה חבלה בעצמו.  ב-2 המקרים אסורה עשיית חבלה והוצאת דם (כאמור לעיל, למעט מקרים יוצאים מהכלל כמו על ידי רופא, או צוות רפואי, ובמטרה לרפא את האדם).

דוגמא וראיה לכך, ניתן ללמוד מסיפור התורה על אברהם אבינו, שכבר מגיל צעיר ידע את העקרונות של כל המצוות, שלאחר כ-400 שנה, ניתנו ליהודים בהר-סיני ונכתבו כ'ספר תורה'. ואכן אברהם קיים את המצוות כולם ³⁵(ראה פירוש רש"י תחילת פ' וישלח "עם לבן גרתי – ותרי"ג מצוות שמרתי'. וראה גמרא קידושין, דף פ"ב, עמוד א'. וגמרא יומא דף כ"ח, עמוד ב') באהבה ובשמחה מבלי שקיבל "ציווי" מהבורא לקיים אותם. חוץ ממצוות "מילה" שיצאה מהכלל, שלמרות החשיבות הגדולה של "מצוות  ברית-מילה" נמנע אברהם מלעשות ברית-מילה בצעירותו, ורק לאחר שבגיל 99 שנים קיבל מהבורא ציווי מפורש על כך, רק אז קיים את המצווה ומל את עצמו תוך סיכון עצמי.

מדוע אברהם אבינו נמנע מקיום מצוות מילה עד לאחר הציווי המפורש מהבורא? על פי ההסבר לעיל מובן, שמכיוון שמצות ברית-מילה נעשית על ידי חיתוך ה'ערלה' תוך כדי חבלה והוצאת דם, ועד יש בכך סיכון לסיבוך רפואי עד לסיכון החיים³⁶ (תנחומא (פ' לך-לך טז): 'מילה סכנת נפש היא…', וראה לקוטי שיחות חלק ה', שיחה ב', הערה 32) הרי שעל אברהם היה להימנע מחיתוך הערלה בגלל האיסור של "שפיכות דמים" וחבלה בעצמו. רק לאחר קבלת הציווי מהבורא, נהיה מותר לו לעשות את החבלה לצורך קיום המצווה, תוך יישום הכלל³⁷ (תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף מ' א'): "כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה: אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב, ואם לאו: יבוא עשה, וידחה את לא תעשה". ופירושו, שאם ביחס לאותה המצווה, יש התנגשות בין הוראה אחת שעניינה לבצע פעולה, לבין הוראה אחרת שעניינה להימנע מביצוע פעולה, הרי שההוראה לבצע פעולה חיובית ("עשה")  גוברת על ההוראה להימנע מביצוע הפעולה ("לא-תעשה"). כך גם בעניינו, הציווי המפורש "לעשות ברית מילה", דחה את איסור "שפיכות-דמים" ועשיית חבלה בעצמו.

על האדם לשמור את עצמו ואת האחרים בסביבתו מכל חבלה או נזק

בהמשך למוסבר לעיל מובן, שמלבד האיסור להרוג, האיסור "לשפוך דם" כולל בתוכו גם ציווי על האדם לשמור את עצמו או את האחרים בסביבתו מכל חבלה או נזק. ציווי זה כולל בתוכו מספר רב של נושאים, ולדוגמא:

• לשמור על בריאות גופו, להימנע מלאכול מאכלים מסוכנים, להתייעץ עם רופא מוסמך כיצד להימנע ממחלות, ואם האדם חלילה נהיה חולה, עליו להישמע להוראות הרופא שלו, לקחת תרופות ולעשות כל פעולה הנדרשת כדי להיות בריא.
• להימנע מלסכן את עצמו או את האחרים בכל דרך. על האדם לשמור שברשותו לא יהיו דברים שעלולים לסכן את הבאים לרשותו, כדוגמת כלב מזיק, סולם רעוע, בור שאינו מכוסה וכדומה.
• להימנע ללכת בחברת אנשים שעלולים לסכן אותו, או ללכת מקומות שעלולים לסכן אותו ³⁸(להוציא פעולות מלחמתיות הנדרשות לביטחון. ר' לקוטי שיחות > כרך לה > וישב > וישב – חנוכה > 173 ).
• להימנע מלמכור כלי מלחמה לאנשים שאינם הגונים שעלולים להשתמש בו לרצח.
• להימנע מלתת עצה לאדם אחר, שתגרום לו או לאחרים נזק. וכן, להימנע מלתת עצה טובה לאדם רשע, שעומד ברשעו, שעל ידי ה'עצה הטובה' שקיבל, הרשע יצליח במעשיו הרעים, וימשיך לגרום נזק לאנשים אחרים.

על האדם לעזור ולסייע לכל אדם שצריך סיוע רפואי, ולהציל מישהו אחר שנמצא בסכנה

מצד שני, מעבר לאיסור על גרימת נזק למישהו אחר, החובה על האדם לעזור ולסייע לכל אדם שצריך סיוע רפואי, ולהציל אותו אם הזולת עומד בסכנה. כך למשל, כאשר אחד רואה את השני בסכנה (כגון טובע בנהר) חובה עליו להציל את השני, אם יכול להצילו מבלי לסכן את עצמו.

גם אם מכל סיבה שהיא, אין ביכולת האדם להציל את האחר באופן פיזי, עליו להתפלל עבורו ולבקש מהבורא שיציל אותו, כפי שמצינו בסיפורי התורה ³⁹(חומש בראשית פרשת וירא), שאברהם התפלל לא-ל על הצלת אנשי-סדום למרות רשעותם, ואפילו לאחר שהבורא סירב להצילם, הוסיף להתפלל שוב ושוב, ככל יכולתו ⁴⁰(ראה גם לקוטי-שיחות פ' וירא, חלק ל"ה – עמודים 70-75 – אות ה' – והערה 53-56 – "מצאתי דוד עבדי" – בסדום. ואברהם השתדל כ"כ בהצלת סדום מפני האורות דתוהו שבהם).

האיסור לבזות או להשפיל אדם אחר, נכלל באיסור שפיכות-דמים, ואף גרוע ממנו

הוסבר לעיל, שבאיסור "שפיכת דם" נכלל גם האיסור לפגיעה פיזית, כמו חבלה והוצאת-דם גם אם אינה גורמת למוות. למעשה, לאיסור שפיכות-דמים יש היבט רחב עוד יותר, הכולל איסור בפגיעה נפשית בכבודו של אדם, כמו: ביזויו, השפלתו, כיניו בשמות גנאי, הוצאת שם רע עליו, וכדומה. וכפי שיוסבר להלן.

כפי שהוסבר כבר לעיל, רוח החיים הרוחנית של האדם, שוכנת ומתלבשת בתוך ה'הבל' וה'חום' הגשמי של הדם. כתוצאה מכך, שינויים הקשורים לבריאותו הפיזית או הנפשית של האדם, באים לידי ביטוי גם באמצעות מערכת הדם, כגון: דופק מואץ, חיוורון, הסמקה וכדומה.

ובכן, מכיוון שפגיעה בכבודו של אדם, כמו ביזוי או השפלה, פוגעת בנפשו של האדם, ובהתאם לכך בדרך כלל הפגיעה הנפשית גורמת לאדם להחוויר או להסמיק, לכן גם פגיעה נפשית כזו נכללת במשמעות הרחבה של "שפיכות דמים"⁴¹ (ראה גמרא בבא מציעא, דף נח, עמוד ב: "תני תנא קמיה דרב נחמן בר יצחק טכל המלבין פני חבירו ברבים כאילו שופך דמים א"ל שפיר קא אמרת דחזינא ליה דאזיל סומקא ואתי חוורא"). החכמים בגמרא⁴²(תלמוד בבלי, מס' ערכין, טו,ב) משווים את הפגיעה הנפשית להריגה ממש, ומבססים את קביעתם על הפסוק בספר משלי⁴³ (משלי יח, כא) "…מות וחיים ביד לשון". שפירושו, שכאשר אדם משתמש בלשון שלו לפגוע בחבירו (כמו לספר את גנותו או להוציא עליו שם רע), גם פגיעה זו נחשבת ל"מוות".

ויתירה מזו, לעיתים פגיעה מנטלית חמורה הרבה יותר מאשר פגיעה פיזית ⁴⁴(ראה ספר היום-יום, בתאריך י"ג חשון, שהרציחה ברוחניות גדולה מרציחה גשמית), עד כדי כך שחכמים קובעים שעדיף לאדם להיפגע בעצמו באופן פיזי, ובלבד שלא יגרום לפגיעה בכבודו של אדם אחר. ⁴⁵("נוח לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש, ואל ילבין פני חבירו ברבים". בגמרא ברכות (מ"ג ע"ב), ב"מ (נ"ט ע"א), וסוטה (דף י' ע"ב)).

למעשה, העבירה של פגיעה והשפלה של הזולת, למשל על ידי סיפור "לשון הרע" על אדם אחר, חמורה אף יותר מכל 3 העבירות החמורות ביותר (עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים). וההשלכות שלה חוזרות ופוגעות לא רק באדם שעליו פורסמו הדברים, אלא גם באדם המפרסם, וגם באדם שמאזין ומאמין לסיפור . הדברים אף נפסקו להלכה ברמב"ם ⁴⁶(רמב"ם הל' דעות פ' ז, הל' ד', וראה גם תלמוד בבלי, מס' ערכין, טו,ב):

"אמרו חכמים, על שלוש עבירות נפרעין מן האדם בעולם הזה, ואין לו חלק לעולם הבא–עבודה זרה, וגילוי עריות, ושפיכות דמים; ולשון הרע, כנגד כולם.

ועוד אמרו חכמים, כל המספר בלשון הרע–כאילו כפר בעיקר…

ועוד אמרו חכמים, לשון הרע הורגת שלושה אנשים–האומרו, והמקבלו, וזה שאומרים עליו; והמקבלו, יותר מן האומרו.

(כמובן, שמאחר והפסוק הנ"ל בספר משלי ⁴⁷ (משלי יח, כא) מציין "(מוות ו)חיים ביד הלשון", בהתאם לפסוק זה אדם יכול, וגם צריך, להשתמש ב'לשון' שלו כדי לדבר טוב על השני, ובכך הוא מוסיף לו 'חיים').

אסור לספר בגנותו של האחר או לגרום לאחרים לביישו; גם שלא בפניו, גם לא ברמז וגם לא בצחוק

כאמור לעיל, האיסור לגרום לביזוי או השפלה של אחר, חמור מאוד כמו שפיכות דמים ועוד גרוע מכך. לכן על האדם להיזהר שלא לספר בגנות האחר ובכך לגרום לאחרים לבזות אותו, גם אם האירוע מתרחש שלא בפני אותו האדם שמתכוונים לבזותו.

כמו כן האיסור קיים על כל סוג של ביזוי או השפלה, בין באופן ישיר ובין ברמז או אופן 'עקיף' כמו ⁴⁸(רמב"ם הל' דעות פ"ז, הל' ה') אדם שאומר על אחר "אינני רוצה לספר מה אני יודע עליו…", שעצם האמירה הזו גורמת לאחרים לחשוב עליו רע ולבזותו בליבם. וכן, דוגמא נוספת, אסור לאדם לספר 'דברים טובים' על אדם אחר, בפני השונאים של אותו אחר, מכיוון שה"דיבורים הטובים" שלו, גורמים לשונאים אל האחר שיספרו בגנותו; וכפי שאמר שלמה המלך, "מברך ריעהו, בקול גדול–בבוקר השכם: קללה, תיחשב לו" ⁴⁹(משלי כז,יד), שמתוך טובתו, בא לידי רעתו.

כמו כן, האיסור הוא גם אם האדם אינו מתכוון באמת להזיק לאחר, אלא הוא עושה זאת רק "בדרך צחוק" ⁵⁰(רמב"ם הל' דעות פ"ז, הל' ו': "וכן המספר בלשון הרע דרך שחוק ודרך קלות ראש, כלומר שאינו מדבר בשנאה–הוא ששלמה אומר, "כמתלהלה, היורה זיקים–חיצים ומוות . . . ואמר, הלוא משחק אני" (משלי כו,יח-יט). וכן המספר בלשון הרע דרך רמיות, והוא שיספר לתומו כאילו אינו יודע שדבר זה לשון הרע הוא, אלא כשממחין בו, אומר איני יודע שאלו מעשיו של פלוני או שזה לשון הרע." ) הרי שגם זה אסור. וכפי שאמר על זה שלמה המלך "כמתלהלה, היורה זיקים (חיצים) ומוות . . . ואמר, הלוא משחק אני" (משלי כו,יח-יט) .

אסור לאדם לבזות את עצמו, או להוציא 'שם רע' על עצמו

לפי ההסבר לעיל, שגם ביזוי, השפלה או 'הוצאת שם רע' נכללים במשמעות הרחבה של "שפיכות דמים", הרי שלאדם אסור לפגוע גם בעצמו על ידי ביזוי או השפלה עצמית⁵¹(ראה אגרות קודש, כרך ו , א'תרכא) , או לספר בגנותו העצמית. שהרי נאסר על האדם לפגוע או להרוג גם את עצמו, כפי שהוסבר כבר לעיל, מכיוון שנפשו של האדם היא חלק מהבורא עצמו ואינה קניינו של האדם לכן כשאדם פוגע בעצמו, גם באמצעות דיבור לא ראוי, הרי שהפגיעה היא לא "רק" בעצמו, אלא כביכול הוא פוגע בה' שברא אותו', וגם באשתו, בילדיו או בצאצאים שיכולים להיוולד להם בעתיד. ⁵²(ראה רמב"ם הל' רוצח פ"א ה"ד. רדב"ז לרמב"ם הל' סנהדרין פי"ח ה"ו. שו"ע אדה"ז חלק חו"מ הלכות נזקי גוף ונפש ס"ד)

אמנם לכלל זה לפעמים יש מקרה חריג, יוצא מהכלל, ולדוגמא: אם אדם כלשהו סיגל לעצמו מידות רעות – כמו גאווה, התנשאות או זלזול באחרים, וכדי לתקן את מידותיו הרעות ולהתרחק מ'מידת הגאווה', הוא לובש בגדים בזויים, או מתנהג בצורה בזוייה, הרי שבאופן זמני בלבד ובמקרים מסויימים, מותר לאדם לבזות את עצמו. שהרי התנהגות זו היא לצורך "רפואי", כלומר על מנת לרפא את נפשו. וכשם שמותר לאדם (או לאחר) לחתוך ולהוציא דם במסגרת טיפול רפואי, כך גם מותר לו לבצע פעולות לרפא את נפשו הרוחנית. אבל כאמור, אלו הם מקרים חריגים ויוצאים מהכלל.

דיבור רע – מוביל לעשיית רע. דיבור טוב – מוביל לעשיית טוב

ישנו הסבר נוסף, ועמוק יותר ⁵³(ראה לקו"ש חכ"ז עמ' 163, בביאור מחז"ל (ערכין טו, ב) "לשון תליתאי קטיל תליתאי, הורג למספרו ולמקבלו ולאומרו" [וברמב"ם (הל' דעות פ"ז ה"ג) : "עוד אמרו חכמים שלשה לשה"ר הורגת: האומרו, והמקבלו, וזה שאומר עליו"]), מדוע על אדם להימנע מלדבר רע על עצמו, וכמובן גם לא על אדם אחר. כדלהלן.

לכל אדם, ישנם תכונות אופי גלויות – ייתכן שהם גלויות רק לעצמו, שהאדם עצמו מודע לתכונות הקיימות בעצמו, אבל אחרים לא שמים לב ולא מודעים לתכונות אלו, וייתכן שאלו תכונות שבאות לביטוי גם כלפי חוץ וגם אחרים מודעים לתכונות האלו שקיימות באדם.

מצד השני, לכל אדם יש גם תכונות אופי נסתרות – ייתכן שהם תכונות שנסתרות מאנשים אחרים, שלא מודעים לתכונות האלו באדם זה, אבל האדם עצמו מכיר ויודע שקיימות בו תכונות אלו. וייתכן, שתכונות אלו כל כך נסתרות, שאפילו האדם אצמו לא מודע לכך שקיימות בתוכו תכונות כאלו.

כמו כן, לכל אדם ישנם 3 כלים, שבאמצעותם הוא יכול לבטא את עצמו: מחשבה, דיבור, ומעשה.

• המחשבה – היא מכוסה ונסתרת במוחו של האדם, ואף אחד אחר אינו יכול לדעת במדוייק מה אדם חושב. אמרו חכמים⁵⁴(גמרא פסחים, דף נ"ד ע"ב. "ת"ר שבעה דברים מכוסים מבני אדם אלו הן יום המיתה ויום הנחמה ועומק הדין ואין אדם יודע מה בלבו של חבירו ואין אדם יודע במה משתכר ומלכות בית דוד מתי תחזור ומלכות חייבת מתי תכלה"): "אין אדם יודע מה בליבו של חבירו".
• הדיבור – הוא צורת הביטוי שבאמצעותו האדם מגלה את מחשבותיו הנעלמות לסובבים אותו.
• המעשה – הוא צורת הביטוי בה אדם מוציא את מחשבתו הנעלמת, ומטמיע אותה בתוך העולם הגשמי. למשל: אדם שיוצר בידיו כלי או רהיט, מממש את מחשבתו בחתיכת מתכת או עץ.

יש קשר ישיר, בין תכונות האופי של האדם לדיבור. כי מכיוון שה"דיבור" התפקיד שלו "לגלות" (בעיקר את המחשבה), הרי שעל ידי הדיבור מתעוררות ומתגלות גם תכונות האופי הנסתרות באדם. .

ובכן, לאחר הקדמה זו, ניתן גם להבין, שכאשר אדם מדבר – חלילה – דבר רע, על עצמו או על מישהו אחר, הרי שלא רק את מחשבתו הנעלמת הוא מגלה וחושף בעולם. אלא, פעולה זו של הדיבור, גורמת להתעוררות תכונות האופי והמידות הרעות שמנצאות בו, או באדם אחר שעליו הוא מדבר.

וכן להיפך. כאשר אדם מדבר דבר טוב, על עצמו או על מישהו אחר, הרי שפעולה זו של הדיבור גורמת להתעוררות תכונות האופי והמידות הטובות שנמצאות אצל האדם עצמו, או אצל האדם אחר שעליו הוא מדבר.

כעת מובן, בצורה יותר עמוקה, מדוע יש איסור לדבר רע על השני וגם לא על עצמו. ומצד שני כדאי לאדם להרגיל את עצמו לדבר טוב על השני. מכיוון, שייתכן ואצל האדם אכן קיימות תכונות אופי רעות, אך הם לא באו לביטוי חיצוני מאחר ותכונות אלו נסתרות ונעלמות באדם, עד שאולי אפילו האדם עצמו לא מודע לתכונות אלו. ואילו כעת, על ידי ה"דיבור הרע" התכונות האלו יתעוררו ויבואו לידי בטוי במעשה רע. וכן להיפך, על ידי דיבור טוב, ניתן לעורר אצל האדם תכונות טובות שיבואו לידי ביטוי במעשה טוב.

המחטיא אדם אחר, גורם לו "מוות רוחני" הגרוע מפגיעה פיזית

לאיסור שפיכות דמים יש היבט נוסף, שהוא "הריגה רוחנית" של הזולת. ההריגה ה'רוחנית' נחשבת לפגיעה קשה יותר, וגורמת לנפגע נזק חמור יותר, מהנזק שעלול להיגרם על ידי פגיעה פיזית.

כלומר, לא זו בלבד שאסור לאדם להרוג או לפגוע בחבירו באופן פיזי או מנטלי, אלא יש לאדם איסור חמור עוד יותר לגרום לחבירו שיבצע חטא, מאחר והחטא מזיק לאדם החוטא גם בעולם הזה, וגם גורם לנפש החוטאת "מוות רוחני" בעולם הבא . ⁵⁵(דברים פרק כ"ג פסוק ט'. רש"י: "…המחטיאו לאדם קשה לו מן ההורגו; שההורגו – הורגו בעולם הזה , והמחטיאו – [מוציאו] מן העולם הזה ומן העולם הבא (ראה ספ"ד רנב). לפיכך אדום שקדמם בחרב לא נתעב , וכן מצריים שטיבעום; ואילו שהחטיאום נתעבו". וראה תנחומא, פנחס סימן ג')