החיוב להבאת ילדים ליישוב העולם
החיוב להביא ילדים, זוהי המצווה הראשונה בתורה, והחשובה ביותר לקיום העולם
המצווה הראשונה שמופיעה בתורה, לאחר בריאת העולם, היא הציווי של הקב"ה לאדם הראשון:
"וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹקים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹקים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ.." (בראשית פרק א' פסוק כח')
פירוש הפסוק: "פרו ורבו…". "פרו" – פירושו "תעשה פרי" כלומר לפחות ילד אחד, "ורבו" – פירושו אל תסתפק בילד אחד אלא תעשה הרבה ילדים 1(לענין קיום מצות פו"ר להלכה לאחר מ"ת, לדעת ב"ה צ"ל בן ובת (יבמות סא, ב. רמב"ם הל' אישות שם ה"ד)).
מכך שמצווה זו מופיעה ראשונה, אנחנו למדים שהתורה מייחסת למצווה זו חשיבות גדולה מאוד. חשיבות זו נובעת מכך, שתכלית כל הבריאה היא לצורך האדם, ורק על ידי הפעולות של האדם בכל ימי חייו, לבסוף העולם יגיע למצבו הסופי והמושלם2 (אמנם גם מתחילה הקב"ה ברא את העולם בצורה מושלמת כפי שמופיע במדרש "עולם על מילואו נברא" (ראה ב"ר פי"ב, ו.), אבל ה"שלמות" של העולם מצד "מעשה בראשית" של הבורא, היה רק מצב התחלתי. אבל תכלית הבריאה שהשלמות הסופית תגיע דווקא על ידי מעשי האדם. וראה מאמר זה היום תחילת מעשיך התשמ"א, אות ג', ועוד). מכך מובנת חשיבות חיי-המשפחה והבאת ילדים לעולם, שאם לא יהיו אנשים שחיים ופועלים בתוך העולם, הרי שהעולם לא יוכל להגיע למצבו הסופי והמושלם.
תכלית העולם ושלימותו, רק באמצעות פעולות האדם במשך חייו בעולם
כפי שמסופר בתורה, בתחילת חומש בראשית, העולם נברא ב-6 ימים, וביום השביעי הבורא כביכול 'נח' ממלאכתו. מכל 4 חלקי הבריאה שנבראו – דומם, צומח, חי ומדבר – ה'אדם' (מין ה'מדבר') הוא הנבחר מכל שאר הנבראים. למרות זאת, הוא נברא בסוף היום ה'שישי', אחרון אחרון, לאחר שכל שאר הנבראים כבר היו בעולם. המדרש3(תוספתא סנהדרין פ"ח הל' ז-ט) מבאר, שהסיבה לכך שהאדם נברא אחרון מכל הנבראים, היא גם כדי לבטא את החשיבות של ה'אדם' (מין המדבר) ביחס לשאר כל חלקי העולם שנבראו (הדומם, הצומח והחי), שכולם נבראו כדי לשמש את ה'אדם'. כלומר, ללא פעולה של ה'אדם' בעולם לשאר הנבראים אין כל משמעות. רק על ידי שהאדם 'משתמש' בשאר חלקי הבריאה בהתאם להוראות התורה, אז מתעלים כל שאר חלקי העולם ומגיעים לשלמותם ולתכליתם.
זו גם הסיבה שבידי האדם ניתן כוח רב 'לכבוש' ו'לשלוט' על כל היצורים בבריאה, דומם, צומח וחי, כדי שהאדם יוכל למלא את שליחותו ותפקידו לבנות את העולם. אך מצד שני, על האדם להיזהר להשתמש בכוח הרב שניתן בידיו, רק לצורך תפקידו ל'בניין העולם' ולא חלילה לגרום הרס וחורבן לעולם זה.
כל ילד שנוסף בעולם, הוא עוד חלק במצווה של 'בניין העולם'
התיאור ההלכתי הנפוץ ל'תכלית הבריאה', הוא 'יישובו של עולם', כלומר שיהיו אנשים שיישבו את העולם ובחיי היום-יום שלהם יתנהגו בצורה נכונה על פי תורה, כדי שהם והסביבה שלהם ימשיכו להתקיים בתוך חוקי הטבע. וכמאמר הנביא בפסוק4 (ישעיהו מה, יח) "לא תוהו בראה, לשבת יצרה", שפירושו, שהבורא לא ברא את העולם ל'תוהו' וחורבן, אלא יצר אותו שבני-האדם יתיישבו ויחיו בו בשלווה.
מכאן גם מובנת חשיבות מצוות 'פרו ורבו' שעניינה 5(לקוטי שיחות,כרך ל, פרשת נח, שיחה ב, עמוד 27, בלשון הרמב"ם והטעם שהוא נותן "שכל המוסיף נפש אחת בישראל כאילו בנה עולם": מתבאר התוכן כי גדר של מצות פרי' ורבי' הוא 'בנין העולם' (לשבת יצרה), וכפשטות הכתובים "פרו ורבו ומלאו את הארץ (וכבשוה גו')".) הבאת צאצאים שיסייעו ב'בנין העולם'. מכיוון שכל ילד שנולד הוא עוד חלק בבניין העולם6 (בפרשת נח, לאחר המבול ויציאתנח ובניו מהתיבה, ה' אמר לנח שוב "פרו ורבו"— כלומר, לא רק לבני נח שעדיין לא היו להם בנים, אלא גם לנח עצמו שכבר היו לו שלשה בנים, נאמר "פרו ורבו ומלאו את הארץ", "פרו ורבו שרצו בארץ ורבו בה", שי"ל שבזה נרמז אשר גם הוספת נפש הוי בכלל קיום פו"ר, וכאילו בנה עולם. (לקוטי שיחות, כרך ל, נח, שיחה ב ,סוף אות ו')) , לכן על כל אדם מוטלת החובה לא להסתפק בילד אחד או שנים7(לענין קיום מצות פו"ר להלכה, לאחר מ"ת, לדעת ב"ה צ"ל בן ובת (יבמות סא, ב. רמב"ם הל' אישות שם ה"ד)), אלא להביא לעולם ילדים רבים ככל יכולתו, ולהמשיך ולבנות את העולם ככל יכולתו.
מכיוון שהבאת ילדים היא חלק מהחובה והציווי של ה'אדם' לבנות את העולם, הבורא נותן ברכה מיוחדת לכל ילד שנולד. חכמים אומרים שכל ילד נולד עם "מזונו בידו", כלומר שכל ילד מקבל את ברכת ה' שלהוריו תהיה פרנסה ואמצעים לגדל אותו.
בנוסף, ילדים מוסיפים שלום בין איש לאשתו ומביאים שמחה לבית 8(ראה שיחת פ' נשא ה'תש"מ). כך גם אנו למדים מהתורה 9(חומש במדבר, פרשת נשא) שמחייבת לבדוק היטיב חשדות של הבעל כנגד אשתו, אך מבטיחה כי אם אכן האשה נקייה מהחשדות האלו, הרי שבין השאר מתברכת בילדים נוספים. מכאן גם ראיה שהילדים מחזירים את האמון ההדי והשלום בין איש לאשתו. אם הדברים אמורים בכאלה ששלום הבית שלהם צריך חיזוק – קל וחומר בבית שיש בו שלום בית, שכל ילד נוסף ממחזק את השלום. וכפי שגם אנחנו רואים בסיפור התורה על יעקב ולאה10 (חומש בראשית, פ' ויצא), לידת הילדים הוסיפה בשלום ובשמחה בין לאה ליעקב.
בנוסף, התועלת והברכה שהבאת ילדים רבים מתבטאת במיוחד לעת-זקנה. במשפחה מרובת ילדים, ההורים יכולים ללכת לבקר בכל שבוע ילד אחר, מבלי להכביד על הילד שהוא כבר בעל משפחה 11(כלשון הפסוק "הוקר רגלך מבית רעך" (משלי כה, יז), שלא כדאי לאדם הגיע לבקר בתדירות אצל חברו, כדי לא להכביד על המארח). ומצד שני, הילדים (או הנכדים) יכולים לבוא לבקר מידי פעם את ההורים כל אחד בתורו.
החשיבות הגדולה של מצוות "פרו ורבו" לקיום העולם
החשיבות הגדולה של מצוות "פרו ורבו" לבניין העולם, מתבטאת גם בסיפור, שמובא בגמרא 12(יומא דף סט, עמוד ב', בפירוש הפסוק בנחמיה פרק ט' פסוק ד') שבימי הנביא נחמיה, חכמים התפללו לה' ובאמצעות תפילתם ה' נתן להם רשות 'להרוג' את ה'יצר הרע' שאחראי על התאווה לעבוד 'עבודה זרה'.
באותו המעמד, רצו אותם חכמים 'להרוג' גם את ה'יצר הרע' שאחראי על התאווה לקיום יחסי אישות בין הזכר והנקבה, אבל הנביא הציע להם קודם כל לבדוק את ההשלכות שעלולות לבוא מכך. בהתאם להצעתו החכמים 'הכניסו לכלא' את היצר לתקופת בדיקה של מספר ימים, ותוצאות הבדיקה היו שאפילו התרנגולות הפסיקו להטיל ביצים. כלומר, שללא 'יצר' ותאווה לקיום יחסי-אישות, כל היצורים, וגם בהמות וחיות, יחדלו להביא צאצאים לעולם.
לכן, כתוצאה מהניסוי, ולמרות הסיכון שהיצר יביא לידי איסור 'גילוי עריות', חכמים לא הרגו את 'יצר התאווה', מכיוון שהם הבינו שלצורך המשך הבאת-צאצאים והמשך קיום העולם, עליהם להשאיר בעולם את 'יצר התאווה', אם כי כדי להחליש אותו מעט, החכמים 'עקרו את עיניו' של 'יצר התאווה'.
כוח ההולדה האין-סופי, הוא ביטוי של ה'בורא' בגופו של הנברא
בכדי לממש את תכלית הבריאה, שהיא יישוב העולם בצאצאים, נתן ה' באדם את 'כח ההולדה', שהוא כח רוחני שמגיע מהא-ל בעצמו13(וזוהי הברכה שנאמרה לאדם הראשון 'פרו ורבו', מכיון שלפני אמירת (ברכה) ציווי זה לא היו לאדם בנים (לקו"ש, ח"ל שיחה ב')), ומתלבש בתוך ה'נפש' של האדם. כלומר, עצם העובדה שאדם יכול להוליד, אינה קשורה לאברי הרבייה שבגוף האדם (או החיה וכו'). הראי' לכך, שישנם כאלו שבגופם נמצאים כל אברי ההולדה, ועדיין הם אינם יכולים להוליד. אלא הכוח להוליד מגיע מהקב"ה בעצמו, שישנו כח אלוקי מיוחד ש"מתלבש" בנפשו של האדם והכח הזה הוא זה שמוליד, ורק בא לביטוי באמצעות אברי-הרבייה בגוף האדם. ניתן להבין זאת גם באמצעות דוגמא14(דרך מצוותיך להצ"צ, מצוות פרו ורבו) מ'כח הראיה' . באדם 'מת' העין עצמה לא רואה כלום, אלא כאשר העין מתפקדת כאיבר באדם 'חי' ובריא, אז היא משמשת ככלי ל'כח הראי" שבנפש. כך אברי הרבייה באדם הם רק כלים ל'כח' הבורא נתן באדם.
בנוסף, מכיוון ש'כח-ההולדה' הוא רוחני, וקשור בבורא עצמו, לכן כמו שהבורא הוא אינסופי כך גם כוח ההולדה שניתן באדם הוא 'אינסופי'. ולכן האדם יכול להוליד אין סוף צאצאים (כאשר האדם מוליד ילדים, והילדים האלו מולידים עוד ילדים, וכך הדורות נמשכים עד אין-סוף).
כח ההולדה הזה, מתלבש ב'עצם הנפש' של האדם, כלומר הפנימיות הנסתרת שבתוכו, 15(לקו"ש חלק ח', עמודים 150-154, (לקו"ש פרשיות שיחה ד'), אות ז'), שאינה מושפעת ממצבו הגופני והנפשי של האדם בזמן ההולדה. ולכן גם אדם שבחיצוניותו, יש בו מום מבחינה גופנית, כגון: עיוור, חירש, אילם או 'מפגר' מבחינה שכלית, גם אדם כזה יכול להוליד ילד בריא לחלוטין ללא כל מום. מכיוון שכאשר ילד נולד הוא מקבל את התכונות שנמצאות ב'עצם נפשם' של אביו ואימו, וב'עצם הנפש' כל התכונות קיימות באופן מושלם, כולל כח הראיה, השמיעה, הדיבור וההבנה.
הכוח הרוחני של הבורא שותף בחיי-המשפחה בין בעל ואישה, לטוב ולרע
כפי שהוסבר לעיל, כוח ההולדה הוא כוח 'שמיימי' שמגיע מהקב"ה בעצמו, לתוך 'עצם נפשו' של האדם. מקום זה של 'עצם הנפש' הוא מיוחד ורגיש. ולכן, גם כל מצווה או עבירה שיש בה שימוש בכוח הרוחני הזה, פועל ומשפיע על 'עצם הנפש' של האדם יותר מאשר מצוות ועבירות אחרות. בהתאם לזאת, מובן שיש להשתמש בכוח-ההולדה הרוחני בזהירות ובכבוד.
כאשר איש ואישה, ממשים את תכליתם ב'בניין העולם' וחיים חיי-משפחה נכונים, הכוח הרוחני הזה של הבורא נמצא ביניהם ומשפיע עליהם, ויכול להביא לקשר עמוק ולאהבה, בין בעל ואישה ובין הורים וילדיהם. אך כאשר אדם לא נזהר, ומממש את הכוח הרוחני שבו בצורה לא ראויה בחיי-אישות שאינם לפי התורה, הוא 'מחלל' בכך את הכוח האלוקי ששורה על האדם – כלומר, האדם לוקח את אותו כוח-רוחני שקיים בו, ובמקום לנצל אותו לטוב ולבניית העולם, הרי שהאדם מבזבז אותו חלילה – הרי שכתוצאה מכך בני-הזוג עלולים להינזק. עלולה להתפתח ביניהם מחלוקת ושנאה, ובסופו של דבר הקשר המשפחתי שלהם יתפרק. וכך תיארו זאת חכמים בגמרא16(סוטה יז, א: "דרש ר"ע…"): "איש ואישה זכו – שכינה מצוייה ביניהם. לא זכו – אש אוכלת אותם".
הסכנה בשימוש לא ראוי בכוח-הרוחני של יכולת ההולדה
בשימוש לא ראוי, ב'כוח הרוחני' שנתן ה' לאדם לצורך הולדת ילדים, הרי שבנוסף לנזק שעלול להיגרם לאיש ולאישה בעצמם, גם עלול להיגרם הרס וחורבן לעולם שמסביבם.
את החומרה שבמעשי 'גילוי עריות' ניתן ללמוד גם מהתוצאה של מעשים כאלו, כפי שכתוב 'כל מקום שאתה מוצא זנות אנדרלמוסיה באה לעולם שהורגת טובים ורעים' 17(רש"י פ' נח, בראשית ו, יג. מדרש בראשית-רבה פרשה כו ), וכן 'מצינו שעל הכל הקב"ה מאריך רוחו חוץ מן הזנות בלבד'.
יתירה מכך, העבירה של גילוי עריות, פעמים רבות מובילה לעבירה גם על האיסורים החמורים של שפיכות דמים ועבודה זרה 18(תורת מנחם חלק כט, שנת תשכ"א (כרך ראשון), שיחת יום ה' פ' וישב, י"ט כסלו, ה'תשכ"א ע' 264, "וכדאיתא במדרש הובא בכד הקמח אות ח (חמדה), ובתורה שלמה יתרו ע' קצט.) שע"י העדר השמירה בקו זה אפשר לבוא לכל ג' הקוין".). מכיוון ששלושת עבירות חמורות אלו, עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים, קשורות אחת בשניה באופן הדוק, ולכן פעמים רבות אנו מוצאים שכאשר אדם חוטא בעבירה אחת מהשלוש אז קרוב לוודאי שלבסוף גם יחטא בעבירה על 2 העבירות האחרות.
כגודל החומרה שבעבירה, כך גם השכר הטוב על ההימנעות מהעבירה. אלו שעמדו בניסיון, התגברו על יצרם ונמנעו מעבירה על איסור 'גילוי עריות' זכו לשכר מיוחד, כמו יוסף שנמנע מביצוע עבירה עם אשת פוטיפר וזכה להיות משנה למלך מצרים, ועוד19(חומש בראשית, פרשת וישב. וראה גם ויקרא-רבה כג, י: 'שלשה שברחו מן העבירה ושתף הקב"ה שמו עמהם').
חשיבות הנישואין כה גדולה, שביום חתונתו מתכפרים לאדם כל חטאיו
מכיוון שהולדת ילדים היא כה חשובה, ל'יישוב העולם' ולהשלמת המטרה הסופית שבשבילה נברא העולם, הרי שכאשר אדם לוקח על עצמו את המשימה והאחריות להביא ילדים לעולם באמצעות קשר של התחייבות, כלומר באמצעות 'נישואין', ובמובן מסויים הוא מתחיל 'דף חדש' בחייו, הרי שאותו אדם גורם שמחה לבורא, ובתמורה לכך גם מצידו של ה' נפתח לאדם 'דף חדש' באופן רוחני, ומתכפרים לאותו אדם את כל עוונותיו.
במילים אחרות, ביום חתונתו האדם נהיה כ' אדם חדש'. המצב של 'נישואין' 20(בלשון הקודש מילה זו משמשת בהקשר של 'חתונה' בין בני זוג, אך המשמעות המילולית היא 'התרוממות') מגביה ומעלה את האדם למקום נעלה יותר, שביחס למקום רוחני זה, האדם כאילו נולד מחדש ללא עבירות. לכן יום החתונה21לחתן, לכלה ולהוריהם) הוא כמו "יום כיפור קטן", וכמו שאמרו חכמים22(ירושלמי ביכורים פרק ג, הלכה ג) ש"חתן ביום חופתו מוחלין לו על כל עוונותיו23(הסיבה ל"מחילת העוונות" היא מכיוון שאדם עובר למצב חדש, בדוגמת 'העולה לגדולה' ו'גר שנתגייר'. ראה לקוטי-שיחות ל', וישלח, שיחה ג' ע' 162) ". כמובן, בתנאי שהאדם מצידו מעוניין בכפרה זו ועושה תשובה על חטאיו, בדוגמת האמור לעניין צום יום כיפור, שמכפר חטאים רק לאלו שמתחרטים ורוצים לחזור בתשובה. מסיבה זו נהוג גם שחתן 'צם' ביום חופתו, כדי לבטא את רצונו לכפר על חטאיו לפני ה'.
המקור לכפרת העוונות ביום החתונה, נלמד מסיפור התורה על נישואיו של עשיו הרשע. במקום אחד התורה מכנה את אחת מנשיו של עשיו "בשמת בת ישמעאל"24(בראשית לו, ג.), אך קודם לכן כשהתורה מתארת את נישואי עשיו, התורה מכנה את אותה האישה "מחלת בת ישמאל25(בראשית כח,ט)". שואל המדרש26(מדרש שמואל ריש פרשה יז): "וכי מחלת שמה? והלוא בשמת שמה. אלא שנמחלו לו (לעשיו) כל עוונותיו". ובכך מלמדת אותנו התורה שגם אם אדם היה כל חייו 'רשע' כמו 'עשיו הרשע', הרי שלמרות הכל ביום חתונתו מוחלין לו על כל עוונותיו .